פסק-דין בתיק ע"פ 37193-04-11

השופט ר. שפירא [אב"ד] :

בפנינו ערעור המאשימה על קולת העונש שגזר בית משפט השלום בחדרה, כב' השופטת פנינה ארגמן (להלן: " בית משפט קמא") בת"פ 35515-11-10.

המשיב הורשע על פי הודאתו בעבירה של התפרצות לבית מגורים, עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין התשל"ז - 1977 (להלן: " חוק העונשין"). על פי עובדות כתב האישום בו הורשע המשיב, הוא פרץ לבית מגורים בעיר חדרה ביום 13/11/10 שעה 03:11, כאשר חדר אל הבית דרך חלון הזזה שנפתח. כניסתו אל הבית הפעילה את מערכת האזעקה שהעירה את בעל הבית. משהבחין המשיב בבעל הבית נמלט מהבית, זאת בטרם מימש את מטרת כניסתו -  גניבת רכוש.

בגזר הדין ציין בית משפט קמא כי בעבירות רכוש מסוג אלו בהן הורשע הנאשם יש להחמיר בענישה, זאת מאחר ועבירות מסוג זה פוגעות בבטחון הציבור, ומעבר להיבט של פגיעה ברכוש מסכנות את בטחון דיירי הבתים אליהם חודרים פורצים, כדוגמת המשיב. עם זאת מצא בית משפט קמא להסתפק בגזירת עונש מאסר של 4 חודשים, שירוצה בחופף לעונש מאסר אחר שנגזר על המשיב וכן 8 חודשי מאסר מותנה למשך שלוש שנים. יצוין כי בית המשפט הדגיש כי המשיב היה עצור כחודשיים וחצי במסגרת הליכים בכתב האישום נשוא ההליך הנוכחי ותקופת המעצר לא הופחתה מתקופת המאסר שנגזרה, כך שלכאורה ניתן לראות את המאסר שנגזר כמאסר לתקופה של שישה וחצי חודשים, מהם ארבעה חודשים בחופף למאסר אחר אותו מרצה המשיב והיתרה, בפועל, כמצטברת.

יצוין כי בגזר הדין לא התייחס בית משפט קמא לעברו הפלילי של המשיב הכולל 6 הרשעות קודמות במספר רב בהרבה של תיקי פ"א. עם זאת יש להניח כי בית משפט קמא הביא את הדבר בחשבון מאחר והנתונים הוצגו בפניו, מה גם שאותו מותב דן בעניינו של המשיב עת גזר את דינו בת"פ 1614/07 של בית משפט קמא, שם נגזרה על המשיב תקופת מאסר של 12 חודשים כאשר העונש שנגזר עליו כעת חופף את תקופת המאסר הנ"ל.

ב"כ המערערת עתרה כי נורה על הגדלת עונש המאסר וכן שנורה כי המאסר ירוצה במצטבר למאסר שגזר בית משפט קמא על המשיב בת"פ 1614/07 הנ"ל. לטעמה העונש, כפי שנגזר, אינו מביא לידי ביטוי את חומרת העבירה בה הורשע המערער, את עברו הפלילי המכביד ואת החובה להגן על שלום הציבור.

ב"כ המשיב פרש בפנינו טיעון שלא הובא בפני בית משפט קמא, אם כי לטענתו היה בית משפט קמא מודע לכל הנסיבות, כפי שיפורטו, והביא את הדבר בחשבון במסגרת שיקוליו. לטענתו, בעת שהיה תלוי ועומד כנגד המשיב ת"פ 1614/07 של בית משפט קמא הוא נדון בבית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 7134/08 לעונש מאסר של 28 חודשים וכן מאסר מותנה נוסף. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש ערעור לבית המשפט העליון. ביום 4/1/2010 ניתן פסק הדין בע"פ 4007/09 אשר ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי  והמשיב זוכה ושוחרר מהמאסר שגזר עליו בית המשפט המחוזי. נטען כי בית משפט קמא עיכב את גזירת הדין בת"פ 1614/07 עד שניתן פסק הדין של בית המשפט העליון. בהמשך, לאחר שניתן פסק הדין בע"פ 4007/09, ניהל המשיב מו"מ עם המדינה על פיצוי בגין המאסר שריצה בכתב האישום ממנו זוכה לאחר הליך של ערעור. לטענת הסניגור, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה לא ישולם למשיב פיצוי בגין אותה תקופת מאסר ובתמורה יגזר עליו בת"פ 1614/07 הנ"ל (שם צירף המשיב מספר כתבי אישום) עונש של 12 חודשי מאסר. לטענת הסניגור ביקש המשיב לצרף לת"פ 1614/07 גם את כתב האישום שבת"פ 11-10-35515, שהוא נשוא ההליך שבפנינו. אלא שהמאשימה סירבה. בהתאם נגזר דינו בהליך זה בנפרד. עם זאת, בית משפט קמא שהיה מודע לכל ההשתלשלות של העובדות הביא את הדבר בחשבון במסגרת גזר דינו. מכאן גם התוצאה. למעשה, כך עולה מטיעונו של הסניגור, הביא בית משפט קמא בגזר דינו לתוצאה משפטית הזהה לזו שהייתה מתקבלת לו צורף הליך זה לתיקים שנדונו במאוחד במסגרת ת"פ 1614/07, כאשר כאמור לעיל המאשימה התנגדה לצירוף ההליכים.

נימוק נפרד שהציג הסניגור בסיום טיעוניו התייחס לעונש שנגזר על נאשם אחר שלטענתו, כפי שטען בפנינו, נשפט בגין אותו פרט אישום. הנאשם הנ"ל, רומן יוסיפוב, נדון בנפרד במסגרת ת"פ 7057-10-10 של בית משפט השלום בחדרה ושם נגזר עליו עונש של 8 חודשי מאסר בפועל בגין שני כתבי אישום, האחד זהה לזה שבפנינו, להם הוסף מאסר מותנה שהופעל בן חמישה חודשים. מכאן מבקש הסניגור לטעון כי למעשה נגזר על נאשם אחר באותו פרט אישום עונש של כ-4 חודשי מאסר בגין מעשה ההתפרצות ומכאן שהעונש שנגזר על המשיב זהה לעונש שנגזר על נאשם אחר וגם מטעם זה יש לדחות את הערעור. 

למען הסדר נדגיש כי הטיעון שהושמע בפנינו לא נטען בפני בית משפט קמא וככל שהרקע לעונש שנגזר היה כפי שטוען ב"כ המלומד של המשיב הרי שדבר זה לא בא לידי ביטוי מהנמקת גזר הדין, כפי שפורטה בגזר הדין עצמו.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים אציע לחברי להרכב לקבל את הערעור ולהחמיר בדינו של המשיב.

המשיב הורשע בעבירה של התפרצות לבית מגורים. העובדה שנמלט מהבית הנ"ל בטרם הספיק לבצע את זממו ולגנוב רכוש אינה צריכה להיזקף לזכותו מאחר ואין מדובר במקרה הדומה למצב של פטור עקב חרטה אלא למצב בו לא בוצעה הגניבה עקב הפעלת מערכת האזעקה.

בתי המשפט עמדו על החומרה שבעבירות ההתפרצות, הפגיעה בבטחון הציבור והסיכון שנגרם לשלומו עקב ביצוע העבירות. העונש הקבוע בחוק בגין ביצוע עבירה לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין הוא עונש של 7 שנות מאסר. כוונת החקיקה הייתה להחמיר בעונשם של אלו החודרים לבתיהם של אזרחים שלווים במטרה לגנוב. כוונת המחוקק והעונש שנקבע בחוק צריכים להנחות את בית המשפט בבואו לגזור את הדין והעונש הקבוע בחוק צריך לשמש כנקודת מוצא לעונש שגוזר בית משפט על הנאשם.

מוכנים אנו להביא בחשבון את הרקע לגזירת הדין במקרה זה, כפי שטוען הסניגור, זאת על אף שהדברים לא מצאו ביטוים בנימוקי גזר הדין. גם במקרה זה אין בכך צידוק לעונש המקל שנגזר על המשיב. אמנם בתי המשפט מעודדים נאשמים המודים במיוחס להם לצרף כתבי אישום ובדרך זו להביא לידי ביטוי את חרטתם מחד ומאידך להקל על מערכת אכיפת החוק בדרך של צמצום הדיונים בעניינם. עם זאת אין זה ראוי ליצור מצב בו ריבוי עבירות וצירופן הופך את הענישה עבור כל מעשה עבירה לענישה קלת ערך, כאילו נותנת מערכת אכיפת החוק לנאשם הרצדביסט הטבות מסוג אלו הניתנות במערכות מסחריות ללקוח מתמיד. גם במערכת של צירוף כתבי אישום וגזירת עונש על מי שנדון במספר רב של כתבי אישום יש להביא לידי ביטוי ענישה ראויה לכל מקרה ומקרה בפני עצמו.   מכאן סבור אני כי העונש שגזר בית משפט קמא על המשיב אינו מביא לידי ביטוי את חומרת העבירה בה הורשע המשיב ואת עברו הפלילי המכביד, כל אלו הצדיקו ענישה מחמירה בהרבה.

בכל הנוגע לטענה שנאשם אחר נדון בגין אותו פרט אישום ודינו נגזר לעונש דומה - לא אוכל לקבל טענה זו מאחר ולא מצאתי כי מדובר באותו המקרה. מדובר בנאשם בשם רומן יוסיפוב שנדון בת"פ 7057-10-10 של בית משפט השלום בחדרה. במסגרת התיק הנ"ל צירף הנאשם כתב אישום נוסף, ת"פ 46324-01-11 של בית משפט השלום בחדרה שעניינו באירוע מיום 13/11/10 שעה 03:50 במהלכו פתח הנאשם שם חלון של בית מגורים והכניס ידו אל הבית אלא שאז הופעלה מערכת האזעקה והנאשם שם נמלט בטרם הספיק לגנוב רכוש. מדובר אמנם באירועים דומים שנעברו בסמיכות זמנים ואולם אין מדובר באותו אירוע ובאותה כתובת מגורים. מעבר לכך, לנאשם שם היה עבר פלילי פחות מכביד מזה של המשיב שבפנינו, שכלל שתי הרשעות, האחת מבית דין צבאי והאחרת של התפרצות. מכאן שלא ניתן לגזור גזירה שווה בין שני הנאשמים הנ"ל, על אף הדמיון שבין המקרים והדמיון שבשמותיהם.

בסיכומו של דבר סבור אני כי העונש שגזר בית משפט קמא חורג לקולא באופן המצדיק את התערבותנו. רק מהטעם שבית משפט בערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם לא נגזור עליו את העונש הראוי בשים לב לחומרת העבירה ועברו הפלילי המכביד. בהתאם, אציע לחבריי להרכב כי במקום  4 חודשי מאסר שגזר בית משפט קמא יבוא עונש של 12 חודשי מאסר, מהם תנוכה תקופת מעצרו (על פי גזר דינו של בית משפט קמא כחודשיים וחצי של מאסר ואולם המזכירות תבדוק ותביא את התקופה המדויקת לידי ביטוי בפקודת המאסר). עוד נורה כי המאסר ירוצה במצטבר לכל עונש מאסר אחר אותו מרצה המשיב.

יתר חלקי גזר דינו של בית משפט קמא יישארו בעינם ללא שינוי.